פסק-דין בתיק ת"ק 36750-01-13

מבוא

1.      עניינה של תביעה זו בגגון של חניית רכב, בבית פרטי ברחוב ******** ** בעיר ערד, הידוע כגוש ***** חלקה ** ( להלן: "הבית"). ביום 2/9/05 נמכר הבית ע"י הנתבעים, לתובע. בעת כריתת החוזה בין התובע  לנתבעים, החנייה, לרבות הסככה שבה,  הוגדרה ע"י הצדדים כחלק בלתי נפרד מהבית.

2.      במהלך שנת 2012 הציע התובע את הבית למכירה, לצד ג'.  בעת שעשה התובע ברורים בעיריית ערד לצורך מכירת הבית לצד ג', הוא התבשר ע"י העירייה כי גגון החנייה איננו על פי היתר.

3.      התובע, בחר להסדיר תכנונית את הגגון מול עיריית ערד, על פני הריסתו.  לצורך כך, נדרש התובע לשלם לאדריכלית ולעיריית ערד, סך של 5,000 ש"ח.

4.      התביעה לפני הינה לתשלום סך של 5000 ש"ח, פיצוי כספי על סך הנזק המצטבר שנגרם לתובע,  כתוצאה מהסדרת חוקיות סככת החנייה, לטענתו.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

5.      ביום 2/9/05 , לפני כ- 8 שנים, נערך הסכם  בין התובע לנתבעים,  לרכישת בית ברחוב ה******* ** בערד ולהעברת הבעלות מהנתבעים לתובע.

6.      במועד רכישת הנכס וחתימת ההסכם בין הנתבעות לתובע, היו הצדדים מיוצגים ע"י עורך דין, אשר במחיצתו ההסכם נערך ונחתם, עו"ד דניאל תמיר שמו (להלן: "העו"ד").

7.       הסכם המכר מיום 2/9/05,  צורף לכתב התביעה, ובו הצהירו המוכרים (הנתבעים בתביעה זו)  כי הדירה "נקייה מכל חוב או שיעבוד, והיא בנויה בהתאם לתוכניות מאושרות וללא עבירות בנייה".

8.      העברת הבעלות על שם התובע-הקונה, בלשכת רישום המקרקעין, התבצעה  לאחר שהעו"ד קיבל אישור מעיריית ערד  "אישור לטאבו", שמשמעו כי אין מניעה מבחינתה של עיריית ערד, להעביר את הבעלות על שם התובע-הקונה.

9.      בעת שהתובע מכר את הבית לצד ג', טענה עיריית ערד לראשונה, כי גגון החנייה, שנבנה ע"י הנתבעים, אינו בהתאם להיתר בנייה וכי יש להסדיר אותו מבחינה תכנונית.

10.  כאמור לעיל, התובע בחר להסדירו תכנונית ולא להרסו.

המחלוקת בין הצדדים:

11.  הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה על מי הנטל לשאת בעלות הסדרת חוקיות גגון החניה, בסך של 5000 ש"ח. בעוד שהתובע טוען כי הנתבעים רימו אותו והציגו בפניו מצג שווא כוזב ולכן עליהם לשאת בעלות הסדרת הגגון לחניה, טוענים הנתבעים כי נכון למועד חתימת החוזה בין הצדדים לא עלתה שום טענה בדבר חוקיות הגגון, ובכל אופן, התביעה התיישנה.

טענות הצדדים:

12.   טענת התובע לפיה הוא זכאי לפיצוי בסך של 5000 ש"ח , נסמכת על טענת תרמית ומצג שווא מצד הנתבעים, בעת חתימת החוזה בשנת 2005. לטענתו, רק שנים לאחר רכישת הנכס, כאשר עמד למכרו לרוכש אחר,  רק אז, לדבריו, התוודע לראשונה לטענת עיריית ערד, כי גגון החנייה בבית,  איננו על פי היתר.

13.  לדבריו, כפועל יוצא, הוא נדרש בהוצאות אשר פרט בכתב תביעתו ועליהן צרף חשבוניות, ואשר אותן הוא תובע כעת מהנתבעים אשר מכרו לו את הנכס בזמנו. התשלומים מצדו כללו תשלום למהנדס- 1500 ש"ח, תשלום כאגרת בנייה- 700 ש"ח, ותשלום  למעיינות דרום- 1633 ש"ח.

14.  התובע טוען כי התובעים ידעו כי החנייה איננה חוקית, הסתירו עובדה זו ממנו בעת מעמד החוזה וכי הצהרתם בחוזה לפיה "הדירה נקייה מכל חוב או שעבוד והיא בנויה בהתאם לתוכניות מאושרות וללא עבירות בניה"  היתה שקרית וכוזבת. לטענת התובע, תביעתו לא התיישנה כי הוא גילה את התרמית וההונאה רק בשנת 2012, עת ניסה למכור את הבית לצד ג'. זאת ועוד, לטענתו, אי ידיעת החוק, מצד הנתבעים, באשר לחוקיות הגגון, אינה פוטרת אותם.

15.   הנתבעים מאידך טענו, כי לא ידעו על אי חוקיותו של גגון החנייה. זאת ועוד, לטענתם,  ההסכם נערך ונתחם בנוכחות עורך דין, אשר ייצג את שני הצדדים.  ויתרה מכך- העברת הנכס  לוותה באישור עיריית ערד, דבר המלמד על כך, כי נכון לשנת 2005, לא סברה, עיריית ערד, כי גגון מסוג זה, מהווה "עבירת בנייה". לטענת הנתבעים, אישור העירייה להעברת הבעלות, ייצוגם ע"י עורך דין בעסקה, סיפקו להם גושפנקא חוקית להסכם המכר ולכל הצהרותיהם בהסכם.